1. המבקשים הגישו נגד המשיבה (להלן: "
העירייה") תביעה ובקשה לאשר אותה כתביעה ייצוגית. הבקשה והתביעה מתייחסות לאגרת שמירה (להלן גם: "
האגרה") שהטילה העירייה על תושבי העיר כפר סבא.
טענות הצדדים
2. בבקשה טענו המבקשים כי בהחלטת מועצת העיר כפר סבא מיום 8.5.02, החליטה המועצה לאשר כי חוק העזר מכוחו הוטלה האגרה, יחול על שמירה במוסדות החינוך העירוניים בלבד, קרי בתי ספר וגני ילדים. על פי הוראות משרד הפנים, כך נטען, האגרה יכולה להיות מיועדת למרכיבי שמירה וביטחון שלא היו כלולים בתקציב הרגיל של הרשות. מאחר שאבטחת בתי ספר וגני ילדים היתה קיימת גם בשנים 2000/2001, וגם בשנים קודמות, ומאחר שאבטחת מוסדות אלה מומנה בשנים אלה שלא על ידי האגרה, לא ניתן היה לעשות שימוש בכספי האגרה לצרכים אלה.
בפועל, כך נטען, העירייה הוציאה על אבטחת מוסדות החינוך לפני חקיקת חוק העזר, יותר מאשר לאחר שהוטלה האגרה. מכאן, כי העירייה פעלה בניגוד להוראת משרד הפנים לפיה האגרה לא תנוצל למימון אבטחה צמודה במוסדות חינוך, אלא להוצאות חריגות הנובעות מהמצב הביטחוני, שלא מומנו בעבר מהתקציב השוטף של העירייה.
3. בסיכומים מטעמם, חזרו המבקשים וטענו, כי מועצת העיר, שהיא הגוף המוסמך להחליט על הטלת אגרה, החליטה כי האגרה תשמש לשמירה במוסדות חינוך עירוניים, כשהבסיס לחישוב היה סכום של 4 מיליון ש"ח. על פי הטענה, ראש העיר בקש ממשרד הפנים, לאחר החלטת המועצה, אישור גורף לכול הוצאות האבטחה בעיר, ולא רק אישור של החלטת מועצת העיר. הסכום שהתבקש היה גבוה ממה שאישרה המועצה (סכום של 6 מיליון ש"ח).
בפועל, אישר שר הפנים כי האגרה תשמש רק לאבטחה של שכונות העיר ומוסדות חינוך, ולא אישר אבטחה נייחת של מוסדות חינוך. לפי הטענה, משלא ניתן אישור של משרד הפנים לאבטחה נייחת, אין די בחוזר מנכ"ל משרד הפנים משנת 2004, או בהוראות המשטרה כדי להתיר לעירייה לפעול ללא החלטה מוסמכת של מועצת העיר.
4. המבקשים טענו כי בפסק דינו של בית המשפט העליון בענין
מלינובסקי נ. עיריית חולון (בג"ץ 7186/06, להלן: "פס"ד
מלינובסקי"), הבחין בית המשפט בין שירותים "רגילים" שהעירייה מספקת, אותם יש לממן מכספי הארנונה, לבין שירותים מיוחדים. לטענתם, אין ראייה כי העירייה הגבירה את האבטחה הניידת לאחר הטלת האגרה. בפועל, לטענתם, העמיסה העירייה על כספי האגרה את כל ההוצאות השגרתיות שלה. עוד נטען כי כעולה מתצהיר העד מר רוכל מטעם העירייה, תחשיב העירייה לענין האגרה, כולל הוצאות שאינן כלולות בפעילות שנועדה להבטיח את תושבי העיר מפני פעילות חבלנית עוינת. מסקנה זו עולה גם מחוות דעתו של העד המומחה, מר בוכניק, שכלל הוצאות של עלויות שעל פי ההלכה הפסוקה לא ניתן לעשות שימוש בכספי האגרה עבורן.
בנוסף, כך נטען, אין הוראה בדבר בחינה תקופתית של הנחיצות בהטלת האגרה, אף זאת בניגוד לפסיקת בית המשפט בפס"ד
מלינובסקי. מעבר לכך, העירייה אף לא ניהלה את כספי האגרה בקרן ייחודית, אלא הטמיעה כספים אלה בקופתה הכללית.
5. מנגד, טענה העירייה בסיכומים מטעמה, כי היא חדלה לגבות את האגרה החל מיום 1.1.11. היא עתרה כי בית המשפט יתיר לה להאריך את המועד להודעה על חדילת גביה, מכוח ס' 9 לחוק תובענות ייצוגיות, משום שעד לפס"ד
מלינובסקי סברה עירייה כי הגבייה נעשית כדין.
העירייה הוסיפה וטענה, כי המבקשים לא הרימו את נטל ההוכחה שהוטל עליהם. לגישתה, טענתם המרכזית של המבקשים היא ביחס לגביית האגרה, ולא ביחס להליך חקיקת חוק העזר. לכן, תקיפת הליך אישורו של חוק העזר היא הרחבת חזית אסורה, מה עוד שבית המשפט נעדר סמכות לדון בכך במסגרת ההליך של תביעה ייצוגית.
עוד נטען כי לאור המצב הביטחוני שאילץ את העירייה לתגבר את פעילות האבטחה, הוגשה טיוטת חוק עזר למועצת העיר. בהחלטת המועצה מיום 8.5.02, נקבע כי אבטחתם של מוסדות חינוך עירוניים תמומן על ידי האגרה, כאשר בתחשיב ייכלל גם חלק יחסי מרכיב הניהול, המוקד והאבטחה ההיקפית. העירייה פנתה למשרד הפנים, אשר לא אישר את רכיב האבטחה הצמודה במוסדות החינוך.
6. לגישת העירייה, האגרה משמשת בפועל רק להוצאות ביטחון חריגות, בהתאם לחוזר משרד הפנים (שטרם בא לעולם כשחוק העזר אושר). ביחס לשירותים שהעירייה אינה חייבת לספק לתושבים, אין מניעה כי היא תשית את העלויות שלהם על התושבים.
ביום 11.11.02 חזרה מועצת העיר ואישרה את חוק העזר, וזאת לאחר שהיתה בפניה עמדת משרד הפנים. מעמדת ראש העיר באותה ישיבה עולה, כי קרוב לוודאי שהוא התכוון כי משרד הפנים אישר רק שמירה בחלק מהגנים, בהם לא ממומנת שמירה על ידי משרד החינוך.
7. העירייה טענה כי בחינת חוקיות חוק העזר לאור חוזר מנכ"ל משרד הפנים, חורגת מפריט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, משום שחוזר מנכ"ל משרד הפנים אינו "דין". כן נטען כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר, וכי קבלתה תפגע בוודאות התקציבית של העירייה.
8. העירייה טענה כי ההוצאות העיקריות שלה בשנת 2002 היו הוצאות שמירה בגני ילדים וסיורים רכובים בעיר, ואלה הוצאות שניתן לממן על ידי האגרה. עוד נטען כי המומחה מטעם העירייה, רו"ח בוכניק, הגיע למסקנה כי ההכנסות מהאגרה אינן מכסות את כל ההוצאות בכול הנוגע להוצאות המיוחדות הנובעות מהמצב הביטחוני, כאשר הוא לא כלל בחוות דעתו הוצאות של שיטור עירוני שוטף. כן נטען כי משרד הפנים אישר את תעריף האגרה, ואף את השימוש שעשתה העירייה בכספי האגרה.
9. העירייה טענה כי חרף עמדת המבקשים, היא אכן בחנה את הצורך בהמשך החיוב באגרה, למרות שינויים שחלו במצב הביטחוני. בשנת 2009 התקבל אישור חדש של משרד הפנים להעלאת תעריף האגרה, ומכאן שבשנים הרלוונטיות לתביעה (06-08) היה צורך בגביית האגרה. נטען כי החל מיום 13.1.10, נפתח חשבון בנק נפרד לניהול כספי האגרה.
כן טענה העירייה כי המבקש 1 אינו ראוי לייצג את הקבוצה, הן משום שעילת התביעה שלו היא רק מיום 10.9.08, המועד בו הוא החל להחזיק נכס בעיר, והן משום שהוא מצוי בניגוד עניינים בין חובת הנאמנות שלו למועצת העיר בה הוא חבר, לבין חובת הנאמנות שלו לקבוצה.
לטענת העירייה, אישור התביעה עלול לגרום נזק כבד לציבור, ולכן מכוח ס' 8ב' לחוק תובענות ייצוגיות, אין לאשר את התביעה, ועל כל פנים, אף אם יתקבלו טענות המבקשים - יש לקבוע כי ביטול חוק העזר יחול מכאן ולהבא, כפי שנקבע בפס"ד
מלינובסקי.
10. המבקשים הגישו סיכומי תשובה מטעמם. הם טענו כי בסיכומי העירייה ישנן טענות עובדתיות הנטענות לראשונה בסיכומים, ודינן להימחק. באשר להחלטת מועצת העיר מיום 11.11.02, הרי מועצת העיר לא שינתה במועד זה את החלטותיה מישיבת 8.5.02, ואלה נותרו שרירות ותקפות. עוד נטען כי המבקשים לא תקפו את תוקפו של חוק העזר, אלא עניינה של התובענה היא רק בשימושים האסורים בהם עשתה העירייה שימוש בכספי האגרה, זמניות האגרה והצורך לפקח על כספיה בחשבון נפרד. המבקשים טענו כי לא ניתן לאפשר לעירייה להחיל את ס' 9ב' לחוק תובענות ייצוגיות. הם בקשו גם כי טענות העירייה ביחס להעדר ייצוג הולם לקבוצה - יידחו. כן נטען שיש לדחות את טענת העירייה מכוח ס' 8ב' לחוק תובענות ייצוגיות.